מאת : אראל רגב - טכנאי וטרינרי ומאלף כלבים
אם יצא לכם להחשף מעט לעולם הפסיכולוגיה, סביר להניח שנתקלתם במושג זה..
תחילה, נעבור על הגדרה קצרה אשר תגרום לנו להבין טוב יותר בהמשך את תהליך הלמידה של הכלב.
התניה קלאסית- התניה קלאסית או בשמה האחר "התניה פבלובית" (על שם הפיזיולוג הרוסי איוון פטרוביץ' פבלוב), זהו תהליך בו גירוי ניטרלי (בלתי מותנה) שלא עורר תגובה מסויימת בעבר, מעורר תגובה, לאחר שהופיע מספר פעמים בסמיכות לגירוי שמעורר תגובה באופן טבעי. כתוצאה מתהליך זה, גירוי ניטרלי יכול להביא לתגובה רפלקסיבית , שלא הביא אליה בעבר.
*גירוי בלתי מותנה- הוא כל גירוי הגורם לתגובה (רפלקס) באופן טבעי, ללא תהליך מוקדם של התניה. למשל: כשנגיש מזון לכלב, נחשף לתגובת ריור. שזוהי תגובה בלתי מותנת , שלא היה לה תהליך מוקדם של התניה. זוהי תגובה מולדת.
*גירוי מותנה- הוא גירוי שנקשר לגירוי הבלתי מותנה בתהליך ההתניה. התגובה המותנית לגירוי המותנה היא תגובה שנוצרה תחת תהליך של התניה.
הניסוי אותו ערך פבלוב חולק לשלושה שלבים:
בשלב הראשון,
נמדדה כמות הריר אשר יצאה מפי הכלבים בעת שהוגש להם מזון. במקרה זה, המזון הינו גירוי בלתי מותנה והריור לעומת זאת, היא תגובה בלתי מותנת.
בשלב השני,
פבלוב צלצל בפעמון דלתו, ומיד לאחר מכן הגיש אוכל לכלבים. פעולה זו חזרה על עצמה כמה וכמה פעמים.
בשלב השלישי,
אחרי מספר חזרות בהן נשמע צלצול בפעמון ומיד לאחר מכן הוגש אוכל לכלבים, פבלוב השמיע צלצול בפעמון אך בחר שלא להגיש אוכל לכלבים בפעם הזו. ניתן היה לראות בשלב זה שעצם השמעת הפעמון בלבד, מבלי לחשוף אוכל בפני הכלבים, הופיעה תגובה של ריור.
במילים אחרות, הפעמון עצמו אשר הינו גירוי מותנה שבא לפני גירוי בלתי מותנה )במקרה זה, המזון), הביא לתוצאה של תגובה בלתי מותנית , הריור. בסופו של הניסוי, הפעמון עצמו, הגירוי המותנה, הביא לתגובה מותנית והיא הריור.
כמובן, שהתניה זו, יכולה להוות שינוי רגשי אצל הכלב, ושינוי רגשי הוא לא בהכרח נוטה לצד החיובי. חוסר דיוק שלנו, הבעלים, יכול לגרום להתפתחויות של התנהגויות לא רצויות.
דמיינו שיש לכם גור קטן בבית, שצריך להחשף לעולם ולהתרגל לסדר היום יום החדש.
הגור שלכם רק עכשיו סיים את החיסונים, משמע – עד עכשיו עשה את צרכיו בבית. הגיע היום המיוחל והתחלתם לטייל עם הכלב טיולים ארוכים בחוץ בכדי להתחיל את תהליך ההרגלה. הטיול עבר מעולה, הכלב עשה את צרכיו בחוץ מספר פעמים וחזרתם הביתה. כעת, הגיע הזמן ללכת לעבודה, אחרי שהכלב טייל ועשה את צרכיו. ואנחנו כבעלים , כמובן, נצפה ממנו להשאיר את הבית נקי.
נכון, ישנם אלמנטים כמו גיל אשר יכולים לתת לנו אינדיקציה כזו או אחרת , כמה זמן באמת הגור שלנו יכול לחזיק. אך לא נעמיק כרגע בנושא זה.
נעמיק בתגובה שלנו כשאנחנו מגיעים הביתה, וחיכו לנו צרכים בבית. מתסכל נכון?
מתסכל לראות שהגור שהתחיל לחיות איתנו בבית, גם אחרי כל הטיולים הארוכים בחוץ והזמן שהשקענו, עשה בכל זאת את צרכיו בבית. אז יכול להיות שהרמנו מעט את הקול שלנו, אמרנו לו שזה לא יפה , ראינו שהכלב "מרגיש אשם ו- "שם לב" שהוא עשה משהו לא בסדר.
במהלך השבוע, המשכתם לצאת לטיולים עם הכלב, בכדי שיוכל לעשות את צרכיו בחוץ ולהמנע מעשיה בבית. במהלך שבוע זה, חיכו לכם צרכים בבית, וכמובן שאחרי שבוע שלם הייאוש גובר וכך גם התגובות שלנו ממשיכות להגיע בכל פעם שאנחנו נכנסים הביתה.
כעבור שבוע וחצי, נכנסתם הביתה, ושמתם לב שהכלב אומר לכם שלום בצורה מעט חששנית. מתקדם לכיוונכם כשהוא מעט כפוף ואולי האוזניים גם נוטות אחורה. נראה שהכלב בסוג של "קונפליקט" אם להיות מאושר שחזרתם, או שאולי לדאוג מהתגובה הראשונית שלכם.
כאן נכנסת ההתניה לתהליך הלימודי וההבנה של הכלב שלכם:
הכלב שלכם לא יודע שהוא "אשם" בעשיית צרכים בבית. הוא פשוט התרגל שבכל פעם שנכנסתם הביתה – כעסתם מתסכול . וכך נוצרה ההתניה בה אתם חוזרים הביתה והכלב נראה מפוחד. הכלב שלכם למד לחזות, שבכל פעם שאתם מגיעים הביתה, אתם כועסים.
באותה המידה, אם בכל פעם שתכנסו הביתה, תביאו לו חטיף שהוא מאוד מאוד אוהב, ותחזרו על פעולה זו בסמיכות לכניסה שלכם הביתה, תחשפו לתגובה אליה נחשף פבלוב בניסוי שלו- של ריור וכמובן – שמחה.
לכן, חשוב מאוד לשים לב לאירועים שקורים בסמיכות אחד לשני ונוטים לחזור על עצמם.
גם אצלנו במרפאה, תוכלו לראות שבכל פעם אחרי שהכלב עובר רגע לא נעים כמו חיסון, מגע באיזורים מסויימים , הוא תמיד יקבל חיזוק (אוכל). מה שאנחנו עושים
בעצם זו התניה. התניה בה כל פעם שהכלב עובר חיסון, הוא יודע שלאחר מכן ישר יגיע האוכל , וזו הסיבה שלרוב הם יגשו לוטרינר אשר טיפל בהם כי הם יודעים שמשם מגיעים ה"פרסים":
ברגע שמוחו של הכלב מחבר בין שני האירועים, השליטה במהלך הטיפול קלה יותר וכמובן, עבור הכלב, החוויה נעימה וכיפית יותר- כי התוצאה של זה תיהיה טובה- אז אין ממה לפחד נכון?
הנקודה החשובה ביותר בתהליך האימון והלמידה היא לחשוף את הגורם ה"מפחיד" לפני הגורם "המחזק". מדוע?
אנו רוצים לגרום לכלב להבין שמה שמפחיד אותו- יביא לבואו של משהו שהוא מאוד מאוד אוהב, כמו אוכל למשל או חטיף אהוב במיוחד. אך אם ניתן לו לאכול את המזון שלו לדוגמה, ובמקביל נשמיע רעש שהוא נורא מפחד ממנו, אם נחזור על פעולות אלה בסמיכות אחת לשניה, נעשה בדיוק את המטרה ההפוכה, וכך אנחנו "נרעיל" את הגורם המחזק. משמע, הכלב יבין שהאוכל הוא הסיבה לבואו של "הגורם המפחיד" – במקרה הזה הרעש, ובכך ימנע מלאכול.
השימוש בהתניה קלאסית הוא הכרחי ורלוונטי לכל שלבי החיים של הכלב.
כשמדובר בגורים, נוכל להשתמש בה בכדי להרגיל את הגור למגע בכפות ידיים למשל (שמאוד שימושי להמשך בכדי לגזור ציפורניים מבלי להפצע), להרגלה של הברשה וסירוק לגזעים אשר יש להם שיער ולא פרווה (דורשים טיפוח) ושיצטרכו לעבור במהלך חייהם במספרה לכלבים ועוד.
כשמדובר בכלב בוגר, ניתן להשתמש בהתניות בכדי לשנות רגש שלילי אצל הכלב- למשל תוקפנות\ריאקטיביות כלפי כלבים אחרים או אנשים. דמיינו שהכלב שלכם נובח על כלבים אחרים ברחוב.
יש לזה סיבה. והסיבה היא רגש אשר מעורב בסיטואציה, וסביר להניח שמדובר ברגש שהוא שלילי, מתקופת העבר של הכלב (נפוץ מאוד בקרב כלבי עמותות). כאשר זיהינו את הטריגר, נוכל להתחיל לעבוד מתחת לסף של הכלב- בו הוא מתפרץ, ובכל פעם שזיהינו שהכלב שלנו ראה כלב אחר (טריגר) אך עדיין לא התפרץ, נוכל להתחיל לעבוד ולטפל בבעיה.
אם נדאג לחזור על פעולות אלה בסמיכות אחת לשניה, כשאנחנו עובדים מתחת לסף של הכלב (התפרצות) , נוכל להתחיל תהליך בו אנו משנים את הרגש של הכלב אל מול כלבים אחרים ברחוב. פתאום, מה שגרם לו לנבוח- יגרום לו להפנות מבט אליכם, כי הוא חוזה שעומד להגיע משהו מאוד מאוד טוב.
וכשהתהליך ממושך, יהיה ניתן לראות קשקושי זנב וסימנים אשר מעידים לנו על שמחה למשל, בשפת הגוף של הכלבים. כמובן שזוהי התוצאה, ובכדי להגיע אליה נדרש תהליך מסודר שאורך זמן אשר אינו קבוע. יכול להיות קצר, וגם ארוך מאוד.
בכדי לפתור בעיה התנהגותית, כזו או אחרת, חשוב מאוד לזהות קודם לכן את הטריגר. חשוב להבין שתמיד קיים משהו שמניע את הכלב להתנהג בצורה שבחר, ונוכל לעשות טיפול משמעותי בבעיה רק כאשר נזהה מהו אותו גורם אשר מעורר התנהגות מסויימת אצל הכלב.
שימו לב לסדר היום שלכם, מרבית האנשים עושים את אותם הדברים, בכל יום, ואפילו באותו הסדר.
"הכלב שם לב שאני עומד לצאת מהבית" – ממש אותו העקרון!
אם בכל יום, נקום בבוקר, נלך לשירותים, נכין משהו קטן לאכול, נתפוס את המפתחות (נתייחס לצליל של המפתחות) ואז נצא מהבית- אם נחזור על סדר הפעולות האלה בסמיכות אחת לשניה, הכלב ילמד לזהות שאנחנו בדרך החוצה (לרוב, כלבים אשר חרדתיים מנטישה, יתחילו להראות סימני לחץ כשאנחנו עדיין בבית, עוד בשלב ההתארגנות).
אין צורך לשנות את סדר היום שלנו בכדי למנוע בעיות כאלה או אחרות. אבל כן חשוב מאוד לשים לב שבמידה וקיימת כבר בעיה, יש צורך לזהות את הטריגר שלה, ואז לראות אם יש משהו שאנחנו יכולים לשנות בסדר היום שלנו וההתנהלות שלנו, בכדי "לטשטש" את הצפוי להגיע מבחינת הכלב, ולהקל עליו.