מידע

מאת: ד"ר קיריל סקומורובסקי,  וטרינר, מרכז וטרינרי רמת השרון

 

בארץ קרציות נפוצות מאוד. מדובר בטפילים חיצוניים אשר מתיישבים על הכלב וניזונים מהדם שלו. פרט לסכנת האנמיה בכלבים וחתולים אשר נושאים מספר רב של קרציות, קיימת סכנה נוספת -  קדחת הקרצית הכלבית. קדחת הקרצית היא שם כולל למספר מחלות בעלות מאפיינים זהים – הן מועברות על ידי קרציות, הן פוגעות בכלבים והן גורמות לקדחת (חום גבוה) – ממאפיינים אלו מגיע גם השם של המחלה. הקדחת נגרמת על ידי חיידקים וטפילים חד תאיים שאינם חיידקים שמהווים את הסכנה הגדולה לכלב. קדחת הקרצית יכולה לסכן את חיי הכלב ולהביא למותו ללא טיפול מתאים שניתן בזמן. מכיוון שמדובר באוסף של מחלות, חשוב לאבחן את הגורם הנכון למחלה.

 

אחד המגורמים לקדחת הקרצית היא הבבזיה -טפיל חד תאי שאינו חיידק. חשוב לציין שהטפיל הזה לא מסוכן לבני אדם או חתולים. כאשר יש חשד שהכלב נדבק בטפיל, לוקחים דם ובודקים אותו בבדיקת מעבדה מיקרוסקופית בה מחפשים אחר טפילים בדם. גילוי טפיל הבבזיה בדגימה מאשר את המחלה אך היעדרו לא פוסל אותה שכן תמיד קיימת האפשרות שהחיידק לא היה מצוי בדגימה שנבדקה. לבדיקה זו לרוב משתמשים בכמות קטנה של דם בלבד אשר מספקת לבדיקה מיקרוסקופית.

 

על מנת להדביק כלב, על הקרצייה לא רק לנחות על הכלב, אלא להיצמד ולהישאר עליה לפחות מספר שעות. עם זאת, אם הוצאתם קרצייה מכלב והוא עדיין לא ננשך על ידה (הקרציה לא נפוחה), זה לא אומר שהכלב לא יכול להיות חולה. נוכחות של קרצייה אחת על הכלב לא שוללת את האפשרות שהיו קרציות אחרות שכבר "סעדו את ליבן" ונפלו.

 

 

לאחר שטפיל הבבזיה נמצא כבר בגוף הכלב, היא  פולשת לתאי הדם האדומים ומתחילה להתרבות באופן פעיל. ההשלכות העיקריות של תהליך זה הן:

 

•  הרס תאי דם אדומים על ידי רבייה של הטפילים. כתוצאה מכך נותרים בדם מעט תאי דם אדומים, ומתפתחת אנמיה. תסמינים של אנמיה עשויים לכלול חיוורון, חולשה וקוצר נשימה. על מנת לקבוע את חומרת האנמיה, יש צורך לבצע בדיקת דם כללית. על מנת להתמודד עם המצב ולעצור את הרס תאי הדם האדומים, ניתנות תרופות מיוחדות אשר עוזרו להילחם בטפיל וגם תרופות לאנמיה. חשבו לציין שמצבים של אנמיה חמורה, טיפול תרופתי יכול לא להספיק ויתכן מצב בו נדרש עירוי דם כדי להציל את חיי הכלב.

 

• מעבר להרס התאים, רבייה של טפילי הבבזיה בתאי הדם האדומים מובילה לתגובה דלקתית חזקה המתבטאת בחום, עייפות, תיאבון ירוד ושינוי במספר התאי הדם הלבנים המצויים בדם. אם הטמפרטורה גבוהה באופן משמעותי, לפעמים יש צורך להשתמש בתרופות להורדת חום.

 

• הסרת תאי דם אדומים על ידי הטחול של הכלב עצמו. ראשית, הטחול מוציא מהדם רק את תאי הדם האדומים הנגועים אבל, לפעמים מתרחשת תקלה במערכת החיסון, והטחול מתחיל להסיר את כל תאי הדם האדומים מהדם: נגועים וגם לא נגועים. על מנת למנוע מצב זה, לרוב צריך לתת לכלבים תרופות מיוחדות.

 

• פגיעה בכליות על ידי תוצרי פירוק של כדוריות דם אדומות. לאחר הרס תאי הדם האדומים התוכן של תאים אלו, בעיקר המוגלובין, מופרש מהגוף על ידי הכליות יחד עם השתן. המוגלובין נותן לשתן צבע כהה (מאדמדם עד בורדו), והבילירובין (תוצר של עיבוד המוגלובין) נותן לשתן צבע צהוב או חום עז, ולריריות (חניכיים, לשון, לובן העיניים) ולעור צבע צהוב. כאשר הכליות צריכות להפריש הרבה המוגלובין ובילירובין, יש לכך השפעה רעילה עליהן ועלול לאי ספיקת כליות. תסמינים של אי ספיקת כליות עשויים לכלול צריכת מים מוגברת או מופחתת, ירידה בתיאבון, הקאות, שלשולים ועלייה או ירידה במתן שתן. על מנת לקבוע האם קיימת כיום אי ספיקת כליות, יש צורך לבצע בדיקת דם.

 

שימוש חד פעמי בתרופות אנטי-טפיליות (זריקה) נשאר בגוף למשך כשבועיים בהם החומר נמצא ובאופן תיאורטי מהווה הגנה לכלב מפני הטפיל בזמן זה. בפועל מה שרואים הוא שכלבים רבים חולים פעם נוספת לאחר שבוע או שבועיים שכן טפילים צעירים שהיו בתוך תאי הדם לא הושמדו לחלוטין. מסובה זו תמיד מומלץ לחזור על הטיפול תוך 10-14 יום מהטיפול הראשוני ובמידת הצורך – לחזור על הטיפול פעם נוספת לאחר מיכן.

 

 

בכל חשד להידבקות או לקבלת מידע נוסף – ניתן לפנות למרפאתנו:
המרכז הוטרינרי רמת השרון,
03-5403368